את דמותה של דודתי לילי הכרתי מתמונותיה הרבות שאותם הדביקה במו ידיה בסדר מופתי באלבומה האישי שהוסתר על ידי שכנים פולנים, כמו כן, מהסיפורים אודותיה אותם שמעתי מאבי - אחיה הבכור. ומרגע שראיתי את דמותה, התחלתי לחלום, והחלום הזה רודף אותי לאורך שנים, ותמיד זה אותומחזה מזויע שחוזר על עצמו. וכמעט תמיד, אני מתעורר מחלומי ברגע שבו גופתה נזרקת לתוך תא השריפה ודלתות הברזל ננעלות בנקישה מתכתית, זו שמעירה אותי כשכל כולי מזיע וליבי הולם בפראות. לאחר מכן, אני שוכב במיטתי ער, ומנסה לדמיין את מה שעבר על כל אותם אומללים שהובלו כצאן לטבח, בני אדם, כמוני כמוך, משפחתי העניפה. והמחשבות מעוררות כעס ורצון לנקום, והגוף כואב, מסרב להאמין שכל זה קרה. אך אני ביקרתי שם, פעמים אחדות נסעתי למיידנק, טרבלינקה, אושוויץ, בירקנאו ודכאו. אני ראיתי, הכל נמצא שם ; הביתנים, המשרפות, קיר ההוצאה להורג, הרציף ואף פסי הרכבת. עברו שבעים שנה ויותר וכאילו והיה זה אתמול. לילי נרצחה כארבע שנים לפני שנולדתי, וכשנתיים לפני שנגמרה מלחמת העולם השניה.