ישראל הפיאודלית נציונל-אשכנזית, נשלטת בידי חונטה, צאצאי "בני משה", המסדר המחתרתי שהקים אבי הנאציזם היהודי, אשר בן ישעיה גינזבורג (אחד העם), ב-1889.
ב-1902, לאחר שהייתה לו הבטחה בריטית, שעם שינוי מעמדה המדיני של האימפריה העות'מנית, יקבל את פלסטין והארצות הסמוכות. כתב אחד העם: ... "אין לנו דרך אחרת בלתי אם לייסד לנו 'מדינה' מיוחדת, שלא תהא לשונאינו שליטה בה. והנה יוצאים ראשי הציונים לכבוש את 'המדינה' ...
ו"... אין מקום לקיום גלות בשבת העם בארצו, ולפיכך [הגלות] תעלם ותיכרת מאליה ורק היושבים בציון יישארו כעם העברי. (עמ' 24 במבוא), הווה אומר שכלל היהודים ייעלמו וייכרתו ופלסטין והארצות הסמוכות יהיו נחלה לכוהניו, חברי "בני משה".
ממשיכיו, ארתור רופין, בן-גוריון, וויצמן, סוקולוב ואחרים, שנהנו מנתינות והגנה של המעצמות, ביצעו ביהודי פלסטין ג'ינוסייד במהלך מלחמת-העולם הראשונה, 'קומתם הזדקפה' והיו לשליטי הישוב היהודי בפלסטין. חשוב לציין, שכבר ב1904, בקונגרס זיכרון יעקב, ייסד אוסישקין וועד, שיקבע את חובותיו וזכויותיו של היהודי בפלסטין, והם סגרו את הארץ בפני יהודים.
רופין וב"ג המירו את דתם וגזעם של האוסטיודה, ועשו מהם אשכנזים, שונאי יהודים. מאז בואם ובמשך 100 שנה העבירו קרקעות לאום וכאלה שנכבשו מהפלסטינים, לאשכנזים. ואם אשכנזי עיבד 4-3 דונם, נתנו לו נחלה של 300 דונם ל-49 שנים. ואילו היהודי, גם אם הוא עיבד אדמה ברשות, יפנו אותו ככובש. דוגמה להתנהלותם עם מי, שלדעתם מסכן את שלטונם, לטיף מרדכי גבאי (פרק א') ואיציק מרדכי, פרקים ד', ה', ו'.
עליית הטלר לשלטון וחוקי הגזע, גרמה לחרם יהודי ספונטני נגד סחורות גרמניה. ב"ג שבר את החרם היהודי, והניח מגף על צוואר היהודים, ועד להשמדתם. ב"ג והנהגה נציונל-אשכנזית, ידעה בזמן אמת על הנעשה ליהודים בשלטון הטלר. ולא היו צריכים להשקיע מאמץ או ממון, כדי למנוע התרחשות השואה. אך הם רצו בשואה, שתיתן להם מדינת גזע אשכנזית. (בהרחבה, בספר הבא: "האחראים לשואה..!
"סנ"צ מרוז העיד על שיטה שרווחה בתקופתו ביחידה המרכזית בתל-אביב, לפיה נהגו שוטרים לענות נחקרים ולפברק ראיות, ובלבד שישיגו הרשעות. מרוז סיפר כי פברוק הראיות נעשה בידיעת גורמים בפרקליטות תל-אביב דאז. (ראה החריצות של איש הפרקליטות אלי אברבנל, שליווה את חקירתה של הנוכלת ש' במשטרה, וכתובע, הוא סיפר זוועות, מדמיונה הקרימינלי של ח"כ זהבה גלאון, וייחס אותם לאיציק מרדכי.
"מרוז סיפר בין השאר לסולמי כי פברוק ראיות מכריעות בתיקי רצח ותיקים חמורים היה עניין שבשגרה: 'כולם עשו ככה, אבל סנדו, ואני וליבר, למשל, כל אחד מאתנו היה רב-אמן בזה. ידעו, יש תיק מסובך? אפשר לסמוך עליהם הם כבר יביאו את התוצאות. זה היה הסיפור. אני לא מתגאה בזה אבל זו האמת. (עמ' 417)