נהגתי מערבה ללא מטרה מוגדרת, מבצע את פעולות הנהיגה באופן אוטומטי. פניתי שמאלה לדרך עפר המתפתלת בין השדות החרושים, נהגתי בהילוך נמוך ובטורים גבוהים, והמנוע של הג'יפ הגיב ביעילות ובכוח. השטח עלה וירד במתינות. דרומה ממני היה מצוק, עשרה מטר עומקו, ולרגליו ואדי שבימי החורף זרמו בו מים. פניתי לשביל הדרומי שלאורך המצוק, לחצתי על דוושת הגז בחוזקה והגברתי את מהירות הג'יפ שהיטלטל מצד לצד בעוד הצמיגים מעיפים רגבי אדמה ובוץ. בסיבובים ניסיתי לעזוב את ההגה ולתת לג'יפ לגלוש מעבר למצוק ולתוך התהום, אך ידיי, כאילו היו להן חיים משלהן, החזיקו את ההגה נגד רצוני. מוחי התחיל להתבהר. התאחדתי עם המכונה כשאני שולט בנהיגה וקורא את הדרך, מגיב בהתאם בלחיצות על הבלמים והגז, ותוך כדי נהיגה מתחזק ומרגיש כמנצח. כשהדרך התעקלה מערבה והתרחקה מהמצוק הרפיתי מהדוושה וחזרתי לנהיגה מתונה. בתוכי הבנתי. ידעתי שאני רוצה לחיות – עם או בלי איה. לוותר ולמות לא הייתי מוכן
"נואיבה-ראש פינה" הוא סיפור על אהבה שמתקשה להתקיים במתווה יחסים מקובל. הספר חושף את הקורא לסיפורן של נפשות סבוכות, לעיתים מסוכסכות, המלבות ומפרות זו את זו, ואז מכבות זו את זו, כמו רכבת הרים שיצאה משליטה.
במארג סבוך, פתוח וכּן מתאר המספר את יחסיו המורכבים עם איה, כשברקע מהדדים קולות המלחמה מעברו ואזכורים קשים מילדותה של איה.
הקורא ייתקל בספר בתיאורי התנסויות בסמים, יחסים מורכבים ודמויות רקע המשמיעות את קול התקופה – מלחמה טראומטית לצד שלום ורגיעה – קול שנות ה-70 המתעתעות בישראל.