ספר זה הוא מסע בין אוהדים. בליגת ה NBA יש שלושים קבוצות, ובספר זה שלושים פרקים, אוהד לכל קבוצה.
(פרק לדוגמה בהמשך)
את האוהדים המתוארים בספר זה פגשתי במהלך חיי – אבל, מורכבים כפאזל אחר. הדמויות המתוארות כאן בספר, הינן צירוף סך האוהדים שפגשתי ביובל פלוס שנות חיי כאדם חושב וכותב, אך מרצוני שלי פיסלתי ועיצבתי אותם מחדש, יצקתי אותם משברי דמויות ואנשים מן העבר שלי, ועיצבתי אותם לכלל יצורים חיים שכל אחד מהם מוצג מחדש כאבטיפוס של אוהד, כפן אחד מני רבים של אהדת ספורט.
שאלו אותי יותר מדי פעמים, אז כעת אני מבקש להבהיר: גם ז'אן דה קוסי, כמו כל הדמויות בספרי, הוא פרי דמיוני הפרוע. מעולם לא הייתי בשווייץ ולא שיחקתי בחיילי עופרת, אף פעם לא פגשתי תאילנדי במושב חצבה והאמינו או לא מעולם לא אכלתי ארוחה תאילנדית עם תאילנדים
אין לי חבר פסיכיאטר אוהד קטמון ומאחר וכף רגלי מעולם לא דרכה בארה"ב, הרי ברור שלא ביקרתי במרכז הכליאה בקליבלנד או טיילתי בקאראוואן של משפחת בופמן . בקיוסק של מנש דווקא כן ישבתי (כולם מוזמנים – מנש ישמח) אבל אני שונא להתערב, כך שאיציק זהראווי הוא יציר דמיוני כמו כל שאר הדמויות בספר: רמי ספידמן המשוגע לאופנועים, ג'ייקוב מרקוביץ שחי "אוף גריד" ביערות פורטלנד או ג'וני וויז'ינסקי (אוהד סלטיקס המכונה "ג'וני המהלך" עליו סיפרתי גם בספרי "בלוז של תקוות ומורדות – סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017).
מילה שלי שלא פגשתי מעולם גם את ג'פרי קוטר או את אביחי מיכאליאן. נשבע לכם שלא שוחחתי עם וואנג ג'ונג-שאן ב"שוק הרוחות" בבייג'ינג, שלא ערכתי דיון הלכתי על ספורט עם בניומין רוזנטל, שלא בהיתי בעין הזכוכית של מייק ג'נסון, שלא שוחחתי על חתונה עם ג'וסף יאנג מיוטה או על אהבה וקסמיות עם אלייזה הופבורן במרפסת הפנטהאוז שלה בקומה השמונים וחמש של מגדלי הופבורן .
יודעים מה, אפילו לא צחצחתי שנינויות אמנות מתנשאות עם פיט פטיט באחת הגלריות שבתוך הכולבו היוקרתי 'גאלרי לאפייט' בפריז ולא ריכלתי עם בראדלי וויליאמס בטיסה מקניה לגיניאה ביסאו ולבטח שלא בישלתי עם השף חוזה קסטרון או נכחתי בהרצאתו של דני רוטור בפני 3500 חברי אגודת האנטומולוגים …
בקיצור, זה הכול הדמיון שלי …
(כמעט שכחתי! למי שלא ידע עד שנייה זו: אנטומולוגים הם מומחים לחרקים .(