אני עוזב את הילד הקטן ומנופף לו לשלום. קופץ אל תהום החיים, ואור על פני תהום. אנשים סביב מביטים, כולם אחוזי פחד, עם רעד בעיניים, מחזיקים ידיים. להסתכל לחיים בתוך האישונים. כמה פשוט, ככה מורכב. לצעוד במשעול חדש, בו איש מלבדי לא הלך, קוראים לו זכות הבחירה. לחפש בתוך אחר את עצמי, כדי לגעת בנקודת ההשקה, שם באופק הרחוק. איפה שהשמש והים מחבקים זה את זו ומחליפים משמרת. גדולים האנשים ששוחים עד לנקודה, גדולים יותר המביטים בה ונהנים מדקות בודדות בהן החיים מתמזגים ואין איש מבדיל רע לטוב. בלי לנסות להגיע, רק לצפות, להעריך, לנשום ולהודות.
הכול שלנו ואין לנו בעלות על דבר. רק את הזכרונות קנינו בעמל רב, רק הם באמת לנו. החיים עושים את שלהם בזמן שאנחנו בגאווה שלנו בונים חיי נצח. זאת ההזדמנות להושיב את הנפש שלך על במה. לכוון עליה את האורות ולתת לה לדבר. דרך מילים של איזה צייד רגשות לתפוס רגעים שחלפו במירוץ החיים. והילד הקטן אותו עזבת לפני דקות ספורות, כבר גדל. והיום יש לו מה לומר, גם אם בחר לשתוק. כל אלו ששותקים כבר שנים, נפשם רוצה להשתפך. הספר הזה, הוא בדיוק המקום.
אני בעצמי עוד לא יודע מי אני. נעים מאוד. שלו פרץ, בן 21 מהעיר אופקים. גדלתי ושירתי בצה"ל בעיר בה הפשטות שבתה אותי. בימי שבת הייתי מתהלך ברחובות, הופך אבנים עם הרגליים וכותב רגעים של חיים שהשהיתי עם העיניים. מאוהב באנשים, אסיר תודה על הבלתי מובן מאליו.
שנים שאני כותב, תמיד שמרתי את זה לעצמי, מחברות שלמות ופתקים בפלאפון שהביאו אותי לרגע שאני לא יכול יותר לשמור לעצמי, עכשיו המילים שלי, שלכם. תודה!