אבל עמליה.
בבוקר, הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר היה פתוח על רשת ב׳ והקריין, נוקשה ונחוש, מבטא בעברית חמורה וחדה את תרגילי ההתעמלות, למתעמלים, היכון שלום... קול גרוני, יבש, עיקש, ככה. כל בוקר משעה שש עד שש וחמש עשרה דקות בדיוק.
אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות.
עמליה הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה.
קולה של הילדה המספרת בוחן את חברת המופת של ״הקיבוצים של פעם״, בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.