היא ישבה מולי בקצה השני של הבר. מדי פעם הסתכלה לי ישר בעיניים.לא הבנתי מה היא עושה שם, כל כך לא קשורה למקום הזה. נראית רגועה. נראה לי שעוד כמהאנשים הבחינו בה ולא הבינו מה הקשר. אני מכיר אותה, אני בטוח. חבר שלי אמר שהיא נראיתלו קצת "ביצ'ית" כזאת, ואני אמרתי שלדעתי היא סתם משחקת אותה.
היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.
"סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יוםמותנו.
"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.
"אני מוכנה להיות שלכם,"
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.
"עזוב אותך! זה מציאות זה?! זה חרא!" הוא קם ללכת ואנינשארתי להביט בה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה למרות שהוא הפציר בי להתעסק בחיי.לא הקשבתי לו והחלטתי להיפגש איתה שוב, ומאז אנחנו יחד.
לפעמים חשבתי שהוא צודק, לפעמים חשבתי שהוא טועה. מדי פעם הוא עודהיה מזכיר לי איך היא ירקה לי בפנים כמה פעמים מאז שאנחנו ביחד. אני אמרתי לו שככהזה עם מציאות, עוד מהיום הראשון שהכרנו, שחוץ מהמגרעת הזאת שמדי פעם היא לא שולטת במוחטותשלה, היא מדהימה. וחוץ מזה, כשהיינו פרודים חצי שנה הסתובבתי בברים אחרים לחפש אחתאחרת והדבר היחיד שהבנתי - זה שלכל דפוקה אחרת שפגשתי היו את המגרעות שלה, לפחות שליאוהבת חומוס עם גרגירים.
"אנחנו עוברים לגור ביחד." אמרתי לו.
"איך אתה יכול לחיות עם המציאות הזאת?! אתה לא מבין שהיא חרא?!"
"אולי היא חרא אחי, אבלהיא החרא שלי."