בשנות חייו האחרונות, כשכבר היה חולהבשחפת, התכתב קפקא עם אישה צ'כית צעירה, מילנה יסנסקה, שתרגמה את יצירותיוהראשונות מגרמנית לצ'כית. ההתכתבות המנומסת בתחילתה היתה לחליפת מכתביםסוערת בין השניים, רומן אהבה במכתבים בין איש ואישה שכמעט אינם נפגשים זהעם זה והם כמהים למשהו שנבצר מהם להשיגו: אהבה, אושר, ואולי פשוט קרבהוהבנה וחום אנושי. מן ההתכתבות הזו נשמרו רק מכתביו של קפקא, מכתבים פרטייםואף אינטימיים מאוד, שלא נועדו לפרסום, כמובן – כמוהם כרוב הדברים שכתבקפקא, וציווה להשמידם אחרי מותו.
בקשתו לא נענתה, כידוע, ולא רק היצירותהספרותיות כי אם גם המכתבים והיומנים שכתב ראו אור בהדרגה. ביניהם המכתביםהאלה אל מילנה, שמחזיקים, אולי אף יותר ממכתביו האחרים, פיסות וקרעים מכלאישיותו ועולמו, געגועיו וייסוריו וסיוטיו, ובייחוד את הרצון לחלוק אותם עםזולתו: