146 עמ', כריכה רכה, פורמט 13.5*21, אוגוסט 2017
בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה מצא עצמו ישראל דב פרומקין, עורכו של עיתון “החבצלת” בירושלים, בעימות קשה וחריף עם הממסד הדתי של הימים ההם על שתבע לחלק את כספי החלוקה באופן שוויוני וצודק יותר, וקרא לבני הישיבות ללמוד עברית, ללמוד מקצוע ולצאת להתיישבות – עימות שהתבטא בהטלת חרמות על העיתון ובהלשנות עליו באוזני נציגי השלטון התורכי בעיר.
כעבור מאה שנים, בשנות השבעים של המאה העשרים, מצא עצמו נינו אבנר (קיפי-קיפניס) כרמל בעימות קשה וחריף עם הממסד של קיבוצו מעגן מיכאל על שתבע להמשיך ולקיים את קיבוצו ברוח השיתוף והשוויון שעל פיהם חונך – עימות שהתבטא בהפעלת צנזורה על כמה מן הדברים שביקש לפרסם בעלון קיבוצו ובקריאה פומבית רחבה למנוע את בחירתו לתפקיד עורך העלון.
בתוך כך נחשפים בפני הציבור הרחב צדדים בלתי-מוכרים של הקיבוץ, ובהם הפער בין יומרותיה של התנועה הקיבוצית להיות “החברה הכי צודקת בעולם” לבין האופנים הלא כל כך דמוקרטיים שבהם מגונן הממסד הקיבוצי על האינטרסים הפנימיים שלו. עם זאת, לחברה השיתופית-שוויונית ערכים נשגבים, כך גורס אבנר, והיא יכולה לשמש מגדלור עבור החברה הפערית-מעמדית הסובבת אותה.
בשנים 1948-1945 הפעילה קבוצת הצופים א’ ב”גבעת הקיבוצים” הסמוכה לרחובות את “מכון איילון” המחתרתי לייצור תחמושת קלה עבור ה’הגנה’, ובשנת 1949 הקימה את קיבוץ מעגן מיכאל. הספר מתאר את רוח התקופה, את הפילוג ב’קיבוץ המאוחד’ ואת חייו של אבנר כרמל-קיפניס (קיפי), שנולד על רקע תקופה סוערת זו, שבה מעורבות חברתית ופוליטית הייתה לחם חוק.
אבנר נשוי לחנה מישל-כרמל, נצר למגורשי ספרד, ילידת צ’כוסלובקיה ומורה לאנגלית בדימוס. הם מתגוררים בקיבוץ מעגן מיכאל.
לסיום, קטע משיר ידוע של יהודה עמיחי המבטא את אמונת המחבר שבסופו של דבר יהפוך האור שבקצה המנהרה לחוף מבטחים:
“----כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח, בתוך האדמה הסבלנית וצברו כח, חזרתי אליך אבל הייתי אחר ----” / יהודה עמיחי