צוואתו של מוקיון

קו ישר מחבר בין ילדותו הקשה של ארנסט פּיטוּ, הדמות הראשית בצוואתו של מוקיון, לבין השתתפותו בהתקוממויות ברחובות פריז והיותו מהפכן. הקו הזה מתחיל  במחוזות הדרומיים של צרפת, בלי אהבה, בלי חום, עם הרבה משמעת ומעט אוכל – ולא מתוך עוני. הדמות עוברת במוסדות לימוד שונים, פנימיות קיץ ומורים אקסצנטריים והחינוך הנוקשה והתובעני שהיא מקבלת, הן בחיק המשפחה והן במסגרות השונות, הוא בגדר סיוט. אך בעוד החינוך של ארנסט פיטו דומה יותר לעונש ולדיכוי, הרי הקריאה בספרים והחינוך העצמי הם מזונו היומי, המחסה ומקור החום שמהם יונקת דמותו בצעדיה הראשונים בחיים העצמאיים.

צוואתו של מוקיון היא דוגמה למופת לכתיבה המציירת עולם שלם במילים ספורות, באכזריות חסרת פשרות, אך בהומור, בחמלה, בחזון ובליריות מיוחדת: בעמודי הספר נפרס פסיפס של חיי היומיום בצרפת הכפרית והעירונית במאה ה-19, ציור קיר של האווירה הסטודנטיאלית ושל עולמן של משפחות קשות יום.

צוואתו של מוקיון עשוי להזכיר לנו לרגעים את דיקנס או את אמיל זולא. אלא שבמקרה של ואלס, מה ששונה הוא שהתמרדותו האמיתית באה לידי ביטוי  בראש ובראשונה בשפה: היא ישירה, כנה, אירונית, פשוטה ומודרנית, ומטרתה להתנגד לדקדנטיות ולריקבון המוסדי סביבה. ואלס כותב דרך הגוף: היכונו להרגיש את האוכל ואת העדרו, את הוויית הכפר, את חייו הפנימיים של בניין דירות, את צליל ההצלפות בישבן ואת הרישום המהיר של הנופים העירוניים הדמות שבהן הוא עובר. ובכל זאת, יותר מכול מספר לנו צוואתו של מוקיון על לידתה של אישיות.

 —

“הקומונה הצרפתית יצרה שלושה סופרים מהפכניים, הן בצורת הכתיבה והן בחיים הממשיים: לוטראמון, רמבו וואלס.”

הנרי לפבר

 “הינך ‘ואלסיאני’ מאותה הסיבה שאתה ‘סטנדליאני’: בגלל אהבת האדם והערכת האדם הטוב עוד לפני ההתפעלות מכתביהם.”

מישל טורנייה

“אני רוצה שיקראו את הספר הזה. אם יש לי סמכות כלשהי, אני מבקש שהכל יקראו אותו… יצירות כאלה הן נדירות, וכאשר ספר כזה רואה אור יש לדאוג שהוא יגיע לרשות כולם.״

אמיל זולה

—

“בכישרון רב הסופר מצליח לעורר בקורא את הרצון להתקומם נגד המציאות. קשה לקרוא את הספר ולהישאר אדישים – הוא היה פורץ דרך בזמנו והתווסף למעשים נוספים שהובילו לשינוי בחקיקה ולהגדרה מחודשת של מעמד הילד.” ענת מחלב, אנשי הספר

“בהאמת הכואבת הזו עטופה בהומור ובשנינות, באירוניה כמעט אלימה, שמהווה גם עבור המתוודה וגם עבור הקורא מערכת הגנה שמטרתה לאפשר לשניהם להמשיך ולהכיל את הכאב, להמשיך ולספר את הסיפור; האנקדוטות של ואלס מהלכות במומחיות בין הומור לטרגיות, במשפטים שמצליחים לזעזע ולהצחיק בנשימה אחת.” רותם עטר, קורא מובלע