כפתורים במרק הוא סיפורו של נער, משה-יענקל זיסוביץ', ששרד מן השואה. זוהי ללא ספק, אחת העדויות המרתקות ביותר מאותה תקופה אפלה, בזכות יכולתו של המחבר לתאר את הקורות אותו ולעמוד על תחושותיו אז, במחנות.
קשיי קיום קדמו לגירושם של יהודי הונגריה, אבל דבר לא יוכל להיות נורא ממחנות ההשמדה. משה היה בן 15 כשהגיע לאושויץ-בירקנאו, ובכל זאת עבר בסלקציה- ושרד. הנאצים שילחו את שוכני הצריף שלו למוות- והוא חמק מידם. הוא התגלגל לבוכנוולד, עבד עבודת פרך במחצבה- ונותר בחיים. בהצטרפו בדחף רגעי לקבוצה חדשה, הגיע למחנה עבודה במגדבורג, גרמניה, וגם שם הצליח לשרוד. 2800 אסירים היו עמו במגדבורג; 400 נותרו כשהנאצים פירקו את המחנה והחזירו את יושביו לבוכנוולד; רק 200 סיימו את המסע, וכשבא יום השחרור- נותרו מהם 40, ובהם המספר בן ה- 17.
משה זיו (זיסוביץ') עלה לישראל, הקים משפחה ובנה משק חקלאי במושב בני ציון. הוא לא שכח. לבקשת רעייתו ניקה, ואחר כך לבקשת בנו רונן ובתו ורדית, סיפר קטעים - קטעים מהקורות אותו. לעיתים כתב דבר-מה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ורק בחלוף 50 שנה מאז הימים הרחוקים במישקולץ עירו, שבהם התהלך רעב ברחובות, ניכר בפאותיו הארוכות של ילד חרדי - העלה את הסיפור כולו על הכתב.
כפתורים במרק הוא סיפור קולח, ומחברו ניחן בעין בוחנת. הוא אינו פוסח על דבר, ועם זאת אינו מייגע את הקורא בפרטיה של אותה תקופה איומה, השואה. ניכרת במספר היכולת לראות את האנשים שבהם התחכך, וגם את עצמו, כפי שנראו באמת; ויותר מכל קורנת מכל עמוד הנחישות להוסיף לחיות.
"זהו סיפור עדות אנושי מזעזע מתקופת השואה" היחידה לאישור ספרי לימוד ,משרד החינוך והתרבות, חוזר המנהל הכללי ( 1994)
"זיו הצליח במקום שבו נכשלו רבות מן הביוגרפיות המעונות – הוא פשוט ניער לחלוטין את ממד הזמן מעל זיכרונו המדהים, ובלשון פשוטה ורהוטה מצא דרך בלתי אמצעית שבעזרתה צירף באחת את הקורא הישר אל שורת הצועדים, שוכני הדרגשים וערימות המתים." דן חמיצר
זהו סיפרו הראשון של משה זיו (זיסוביץ'), והוא תורגם לאנגלית. בספרו השני "כאן לא היו טרומבונים " ( 1996), מביא משה את סיפור קליטתו בישראל , כניצול שואה.